יום ראשון, 24 באפריל 2016

Rush Hour

אני חייב לשתף אתכם בחווית הנסיעה שלי ללימודים ברכבת התחתית. 
מערכת התחבורה היפנית היא יצירת מופת של דיוק והגיון פנימי שמשרתת מליוני אנשים בכל יום. שעות הבוקר לעומת זאת, מצליחים להביא אותה אל הקצה, ואותם מליונים שבסך הכל רוצים להגיע מאיי לבי, נדחסים בברוטליות מנומסת אל הקרונות. בניהם גם גאיג׳ין מבוהל שהקרבה לאנשים זרים הפכה לחויה שלא תשכח לעולם. 

על הרציף, מדהים לראות איך אנשים מפנים את הגב ונדחפים אחורה אל הקרון העמוס, גם כשנראה שאין בו עוד טיפת מקום. אם מישהו חורג מקו הדלת, הסדרנים מועכים אותו פנימה. 



בקו הרכבת הזה, הגיעה רכבת חדשה כל 2-3 דקות, הקצב המהיר חייב את כולם להדחס במהירות ולפנות את התחנה לרכבת הבאה שתגיע. בהתחלה חשבתי שאני אתן לכמה לחלוף ואז יגיעו ריקות, אבל גיליתי שזה פשוט לא משנה, כולן עמוסות, ואם אני לא רוצה לאחר, אני חייב להדחס כמו כולם.

העמידה בתוך הקרון (שערכה חצי שעה במקרה שלי) היתה שיעור באינטימיות עם אנשים זרים, שקטים, ומנומסים. למרות שכולם מוחצים זה את זה, לא שומעים הגה אחד. 
הדוחק היה כל כך צפוף וחזק, שלא הצלחתי להכניס יד לכיס ולהרים אותה עם הטלפון כדי לצלם. באחת הפעמים פשוט עליתי לרכבת כשהוא ביד ואז הצלחתי לתפוס משהו שאולי יעביר את האווירה. 



הטירוף הזה חזר על עצמו בכל בוקר, בעיקר בקוים שנוסעים לכיוון מרכזי העסקים. ולטובת מי שעתיד לנסוע באופן דומה, אספתי כמה טיפים שנכתבו בזיעה -

בלי קשר לשעות הלחץ, קודם נותנים לכולם לרדת, ורק אז עולים מצידי הדלת. 
האנשים שצמודים לדלת יורדים ראשונים, נעמדים בצדדים וגם עולים ראשונים. 
אם יש לכם תיק גב, לבשו אותו הפוך על החזה.
בקרונות מעורבים עם נשים, מצפים מגברים שיראו את הידיים שלהם. כלומר להחזיק טלפון, מטריה, תיק יד או פשוט את ידיות האחיזה התלויות, העיקר שלא יהיו חופשיות ומועדות לפורענות. 
עשו כל מאמץ כדי לוותר על נסיעה בשעות האלו אם יש לכם מזוודה או עגלת תינוקות. 
שעות הלחץ חוזרות גם בשעות הערב המוקדמות (17:00-19:00), בעיקר בכיוון ההפוך כשכולם חוזרים הביתה.



© Memories of a Gaijin
Maira Gall