יום שבת, 23 באפריל 2016

菊すし Kiku sushi

הסושייה הזו צמודה אל תחנת אקיהאברה, מעוז הגיקים והחפצים המיותרים של כדור הארץ, תקועה בין כמה סניפים של רשתות מזון מהיר, מתחת לכביש הראשי ומשקיפה על הנהר. לא נתוני הפתיחה הטובים בעולם, אבל ביפן למדנו לסמוך על המלצות מקומיות, בעיקר של האמא המארחת והדודה המכובדת, שיום קודם התנצלו בניהן חצי שעה בטלפון רק כדי להסכים לאיזו מסעדה לשלוח אותנו.



נכנסנו דרך הוילון החום, ואווירת הרחוב נחתכה ברגע. שקט מבוהל, מארחת מהוססת, שני שפים נוקשים, אף אחד לא מדבר אנגלית, והרגשה כללית של תלחצו על הכפתור גאייג׳ינים נכנסו והם הולכים ללכלך לנו את הכל.
מליון קידות והובילו אותנו לשבת על הדלפק מול השף. יש!



הדקות הראשונות היו מביכות מאד. הלקוחות המבוגרים בחליפות שחורות שסביבנו האטו את קצב האכילה ופשוט בהו, מנסים להבין איך שני אלו עברו את מעגלי האבטחה וחדרו פנימה. 
הרגשנו שאי אפשר עדיין לשלוף מצלמות כי בוחנים כל תנועה שלנו, אז הנחנו לעניינים לזרום מעצמם. למזלנו אסופת גינונים ומשפטים מכובדים ביפנית עשו את שלהם והקרח נשבר מהר מאד.


התחלנו עם לבקש המלצה לסאקה, ליבם של שפים יפנים פשוט נמס כשמפקירים את הבחירה בידיהם. הוא חשב כמה רגעים וחזר עם בקבוק עצום מהמטבח. ״זה הסאקה שאובמה הכי אוהב״ (שמעתי לא מעט פעמים שהרבה יפנים חושבים שכל המערביים הם אמריקאים). כעבור רגע מצאנו את עצמנו מתחבקים עם הבקבוק כשהשף מתמתח אחורה כדי לתפוס זוית צילום טובה. זה היה מביך, אבל נתן את האות לשלוף מצלמות ולהשתחרר.

לאובמה יש טעם טוב. הסאקה היה חלק ופירותי, כמעט הזכיר טעמים של מיץ תפוחים, וירד חלק בגרון. סיפתח מושלם לארוחה.  
מכאן והלאה פשוט ויתרנו על התפריט והזמנו לפי החשק. לפתיחה, מגש סשימי שהיה תצוגת מופת של טריות.


זה למשל היה נתח או-טורו, החלק השמן של הטונה שנחשב לאחד המעדנים היקרים שמגיעים מהים. שנינו לא חסידים גדולים שלו (ומעדיפים טונה רגילה עליו), אבל הוא באמת היה נהדר.


היו שם גם דיונונים צעירים, סלמון (נפלא!), בס, צדפות, הרינג, וביצי הרינג עם אצת קונבו. 


ניגירי תמנון צרוב, בשרני וטעים.


וניגירי נפלאים של סרדינים וג׳ינג׳ר מגורד.


״אנחנו אוהבים מאד טונה, איך הכי כדאי לאכול אותה?״ שאלתי בעדינות, והשף קבע, ״סשימי״. 


ובכזו נונשלנטיות הונחה מולנו צלחת עם נתחי הטונה הטובה ביותר שאכלנו מאז ומעולם.  
היה לה מרקם רך באופן לא הגיוני, טעם מעודן ושום תחושה דגית באפטר טייסט. רכה ומתמסרת כמו אבוקדו. 
אכלנו בשקט ועצב גדול, בידיעה שיש סיכוי שלעולם לא נאכל עוד טונה טובה כזו. 


וזה סשימי עגבניה שהזמינו השכנים, כמה מוזר. 





בכל פעם שביקשתי משהו והתקשתי בתרגום, התערב בנימוס אחד הלקוחות ולאט הצטרפו אליו עוד כמה אחרים. האווירה השתחררה לאיטה, ולקראת סוף הערב השף המבוגר שלף חליל במבוק והתחיל לנגן מולנו. זה היה מקסים.  

A video posted by @ptitimblog on


לקינוח לפי הנוהל, הזמנו טמאגו, שהיתה רכה ומתוקה כמו עוגת ספוג.  


נפרדנו לשלום עם הקידות והטקסיות, אבל כזו שבאה מכל הלב. זו היתה אחת הארוחות הטובות והמיוחדות שחווינו ביפן, ולצערנו, רמת הדגים היתה בפער בלתי נתפס ממה שאפשר להשיג בארץ. נתגעגע לזה מאד!


Kikusushi
בערך 150 ש״ח לאדם
התפריט וההתנהלות ביפנית בלבד, וחובה להזמין מקום.
כדאי גם להתלבש יפה.




© Memories of a Gaijin
Maira Gall