המסעדה הזו חגגה לא מזמן 200 שנה, בהחלט לא דבר שאפשר להתעלם ממנו, ולמי שרוצה להכיר את המטבח היפני המסורתי ויש לו ברכיים חזקות היא חוויה מעניינת מאד.
בכלל, הביקור במסעדה הזו דורש לעשות כמה ויתורים מעבר למחיר. לדוגמא על המרחב האישי, על ריח הבגדים, על זה שתצרכו לבשל בעצמכם, ועל כאב הרגליים שילווה אתכם למחרת. יפנים מסוגלים לשבת שעות על הרצפה, בלי לזוז או להתלונן. נראה שהגוף שלהם פשוט מורגל לזה, אבל לי זה היה קשה מאד.
אחרי שחלצנו נעלים בכניסה, הובילו אותי ואת האמא המארחת אל חדר אכילה גדול, שם ישבנו אחד מול השני, צמוד לסועדים אחרים. אורחן יפני.
המסעדה מתמחה במעדן מתקופת אדו, דג שדומה לצלופח אבל שוחה בנהרות במקום בים, ולכן הטעם הדגי שלו חלש יותר. לעומת זאת, יש לו מרקם שמנוני וחלקלק, מאד מוזר ולא רגיל.
כל אורח מקבל חבית ברזל קטנה לוהטת ובתוכה פחמים, וצולה את הדגים בעצמו. הצלייה רטובה בעזרת רוטב סויה מתקתק והמון בצל ירוק שאתם יכולים לראות באדנית משמאל.
כשסיימנו את המנה האמא המארחת הזמינה כרישה רכה שטובלים במיסו, זה היה נפלא. הכרישה הפכה למתוקה ואיבדה את הסיביות שלה. לכל ביס היה טעם של שום אפויה.
בשלב הבא עברנו אל אותם דגים, רק בגירסה מפולטת בלי עצמות.
שוב, מבשלים לבד, מוזגים מעט רוטב, מוסיפים בצל ירוק ואוכלים כשמרגישים שזה מוכן.
לקראת סיום הזמנו מרק מיסו, שוב עם אותם צלופחים חלקלקים, כאן המרקם הסליימי היה בשיאו, ואני חייב לומר שהיה קשה מדי עבורי. הם התפרקו מיד בפה ונמסו, אבל השאירו תחושה רירית כאילו חגגתי עכשיו על חילזון טרי מהגינה.
בנוסף הזמנו קרפצ׳ו קרפיון, שהיה סבבה, אבל הרוטב שלו היה יציאה מטורפת. סוג של מיסו, נוזלי ומרוכז עם שמן שומשום שהזכיר מאד חמאת בוטנים.
בערך 300 שקל לזוג, כולל בירה
