יום שבת, 8 באוקטובר 2016

״הגעתי ליפן, מה לאכול?״

הרשימה הזו לעולם לא תהיה מלאה. יפן מפוצצת במקומות אכילה בכל רמת מחיר ואין דרך הגיונית למפות את כל זה. בכל זאת, ניסיתי לרכז את ההמלצות שלי על קצה הצ׳ופסטיק למאכלים הפופולריים שאני מציע לכל תייר לנסות. רוב ההמלצות הן למקומות שביקרתי בהם בטוקיו, ומעט מאיזורים נוספים. 

למה כדאי להשתמש ברשימה הזו? 
כי עשיתי לכם את העבודה השחורה. חרשתי את טוקיו וטעמתי הכל בשלושה טיולים שונים. בזמן שגרתי שם הכרחתי את עצמי לאכול בכל יום בשתי מסעדות, וכמעט לא נפלתי, אבל היו מנות טובות מהאחרות, ואותן ריכזתי פה. 
ובכל זאת, אל תצמדו אל הרשימה. נסו להכנס אל מקומות מעניינים או לטעום כל דבר שמסקרן אתכם. אם יש תור של מקומיים, זה כנראה יהיה מוצלח במיוחד. ככה גיליתי בעצמי את חלק מהמקומות.

Ramen




זו יותר טכניקה מאשר טעם כי אין שתי קערות זהות. לכל רמנייה יש את המרק שלה עם פרשנות אישית, המשותף הוא ציר מרק עשיר ואטריות ראמן נגיסות, כל השאר נתון לדמיון.
יש מליון נהדרים, אלו יוצאי דופן ומיוחדים בפני עצמם - 

Fu Unji - ראמן סמיך שמומלץ להזמין בגירסת ה Tsukemen שבו האטריות מופרדות, וזה כבר סימן לבטחון שיש למקום באטריות שלהם. 
Nagi - ראמן אדיר על בסיס ציר עצמות סרדינים. מומלץ להגיע אליו אחרי ביקור בכמה רמניות כדי להעריך את האטריות בעבודת יד. 
Kikanbo - ראמן חריף במאורה של השטן. 
Menya hanabi - ראמן ללא מרק, שמערבבים בו חלמון נא. גן עדן שאין תירוץ לפספס. 

עוד כמה המלצות אצל נעמה גאון שלגמה קערה בכל יום ורוקנה את יפן ממאגר הMSG שלה.

עוד נקודה חשובה, הראמן משתנה גם במעבר בין האיזורים של יפן, וכמות הרמניות גדולה כל כך שקשה מאד לעמוד על ההבדלים בניהם. יוצא דופן במיוחד הוא הראמן מהוקאידו, האי הצפוני, שמבוסס על מיסו. אם אתם מגיעים לאיזור, נסו גם אותו. 

Tonkatsu




טון - בשר חזיר, קאצו - מטוגן. וביחד? לא, לא שניצל. אל תגידו את זה אפילו. טונקאצו רק נראה ככה, אבל הוא רך, מפנק ועשיר הרבה יותר מהסולייה המטוגנת שאנחנו מכירים בארץ. כבודה במקומה, כן? אבל תכינו את עצמכם לדבר חדש. 

Maisen - טוקיואים רבים שזו הטונקצייה הטובה בעיר. אני חלוק, אבל אין ספק שהוא נהדר. ניסינו אותו בגירסת טייקאווי
Tonkatsu Hamakatsu Nishishinjuku - טונקציה נהדרת עם סניף תיירותי בקיוטו. הסניף הטוקיואי נעים והמנה עצומה. אל תפספסו את רוטב השומשום שכותשים לבד עד שמגיעה המנה. 
Tonkatsu Butagumi shokudo - טונקצייה איכותית במחירים נגישים. הבשר איכותי, שמן ופריך מאד.
Katsukura - נחשבת לאחת הטונקציות הטובות בשינג׳וקו, במתחם התחנה. 

קארי יפני - kare raisu





אין מצב שאתם חוזרים מיפן בלי לטעום את המאכל הכי פופולרי במדינה (שמעתם נכון). הוא עוקף את הסושי, הראמן והגיוזה ונחשב למאכל האהוב על ילדים. הוא גם התמכרות אישית גדולה שלי

כדאי להתחיל דווקא מרשת, והאהובה עלי היא coco curry עם הלוגו החום-צהוב. בחרו ברמת חריפות מתונה בפעם הראשונה, ולכו על תוספת שאתם אוהבים (לביבות גבינה, טונקאצו, ביצה רכה הן האהובות עלי). 
curry-little-shop מקום משפחתי שמקבל ביקורות נהדרות אבל לא הגעתי אליו. 
אם אתם רוצים לאתגר את הלשון, יש כמה חריפים במיוחד

Udon





אטריות חיטה עבות, גמישות וחלקלקות. אושר גדול לשאוב אותן ברעש מתוך מרק לוהט. 

נסו למצוא את מעט הסניפים שיש לרשת Hanamaru, אני מת על הבוקקה אודון שלהם. 
Mentsu dan - מגישה סאנוקי אודון, שזו גירסה עבה ונגיסה של אותן אטריות. יש עוד כמה תוספות וטמפורה בסיפור הזה, והמחיר ברצפה. 

לא הסתפקתם? הנה עוד 

Soba





אטריות בשילוב קמח כוסמת. דקיקות, שבירות יותר ובעלות מרק גס. הטעם יותר אדמתי ולעיתים חמצמץ, אבל מעודן מאד. היפנים משתגעים עליהן, ומי שמעריך את האטריות שלו יקפיד לקחת אותן בשיטת האכילה האידיאלית - זארו סובה, כשהן מוגשות לבדן, קרות, ומיועדות לטבילה ברוטב. 

Namiki Yabusoba‬ - מסעדת סובה מפורסמת. לא זולה, אבל התמורה טובה. תראו כמה יפה.
tamawarai - מסעדת סובה צנועה עם כוכב מישלן. זול, והמנות קטנות, אבל נהדר כדי להתנסות בסובה מאיכות גבוהה. 
סביב הסובה נוצרה תרבות Tachigui - אכילה בעמידה. (התנסנו בזה אפילו על הרציף בהמתנה לרכבת!). הנה רשימה של כמה דוכני סובה נפלאים שתוכלו לשאוב בהם אטריות ולהמשיך לשוטט. במקרים כאלה צפוי שהסובה תוגש דווקא בתוך מרק. אל תפספסו את טמפורת השרימפס העצומים שמתלווה אליהם. 

סושי





הסצינה מתחלקת לשניים: kaiten-zushi, סושי על מסוע, בדרך כלל זול או במחיר שפוי לעומת כל מה שקורה בארץ. ומולו סושי מכובד על דלפק מול שף שיעלה לפחות פי שניים, אבל מגיע עם שירות ואווירה נעימה. 

תתחילו קודם במסוע שמאפשר לטעום מבחר גדול של סוגים. הנה כמה פופולרים - 

sushi zanmai higashi - מאד פופולרי אצל המקומיים וצפויה המתנה בשעות העומס. חזרנו לשם אפילו פעם שניה
himawari zushi shintoshin - סושייה פופולרית ונגישה לתיירים. 
numazukou - סושיית מסוע פופולרית נוספת בשינג׳וקו. 
genki sushi - במקום על מסוע, הסושי מגיע על רכבת ישירות אליכם. התלבטתי אם להמליץ עליו כי האיכות לא כל כך גבוהה, אבל הגימיק כייפי. 
Nemuro Hanamaru - שלוחה דרומית של הסניף הראשי מהוקאידו.  
kiku sushi - סושייה שהפילה אותנו, אבל עשוי להיות מחסום שפה. 
Sushisho Masa - אומרים שהיא טובה יותר מג׳ירו. יש אפילו וידאו שסוקר את הארוחה.

עוד כמה סושיות זולות בטוקיו. ובדרג ביניים עם דגש על איכות. ו-10 האיכותיים ביותר. אם בא לכם לעשות את זה דווקא בשוק הדגים, אלו החנויות הפופולריות. אתם מסודרים. 

Donburi





ליטרלית קערה, ומאחורי השם עומדת שורת מאכלים שמוגשת על קערת אורז. שני הפופולרים הם בקר ועוף, וזה נשמע פשוט באופן הזה, אבל באמת שצריך לטעום כדי להבין. 
שלוש רשתות מובילות את הסצינה, yoshinoya, matsuya ו - Sukiya. אני אישית מעדיף את matsuya
(ברשתות האלה אפשר לפעמים למצוא גם קארי יפני, סובה ואודון)

אני אוהב גם מקומות פרטיים, הנה אחד מצויין שגיליתי.

Izakaya





לא אוכל אלא סוג מסעדה. איזקאיה היא בר יפני שמגיש אוכל קטן לצד הבירה והסאקה. זה המקום לשחרר עניבות ולהנות מאווירה סחבקית שתוייה אל תוך הלילה. עוד קצת מידע, והצצה על מגוון המנות שמגישים. 
טיפ חשוב - במקומות רבים (לא בכולם) מגישים עוד לפני ההזמנה otoshi, סוג של מתאבן שנדרשים לשלם עליו בסוף. זה נוהג מקובל, ומתקזז עם זה שלא צריך להשאיר טיפים. 

Saiseisakaba - בר עמידה שבו צולים את השיפודים מולכם ולפי הזמנה.
סמטת השתן - לא להבהל מהשם. זו סמטה שהכניסה אליה מגשר הברזל הירוק שבצפון תחנת shinjuku. בתוכה מתחבאים מלא בתי אוכל קטנים שמצטופפים בהם אנשים בחליפות. סגרו שם את היום עם בירה קרה וחטיפים מקומיים. 
tofuro ginza - מקום מסודר וגדול מאד, שמעוצב כמו רחוב יפני נוסטלגי. האוכל מצויין והוא מתאים לקבוצות קטנות.  
אל תסתמכו רק על הרשימה הזו. צאו לטייל וכנסו לכל מה שנראה מעניין. קל לזהות איזקאיות לפי פנסי הנייר האדומים שתלויים בחוץ. בלילה נראה שכל טוקיו נצבעת בהם. 

קונביני

השם היפני לחנויות נוחות, שהן גירסה מתקדמת מאד לפיצוצייה שלנו. אפשר לקנות שם מגוון עצום של חטיפים ומשקאות, אבל גם להצטייד בכל מה ששכחתם בבית, כמו פרטי לבוש, קוסמטיקה, כלי כתיבה, מסכות, מגזינים ומה לא. יש שלוש רשתות בולטות - 7Eleven, lawson ו-FamilyMart. 
ב7Eleven יש כספומט שמאפשר להוציא כסף עם כרטיס אשראי זר, לא דבר מובן מאיליו ביפן. 
ההמלצה היא להכנס כמה שיותר, ובכל פעם לנסות דבר אחר. נניח מיץ דלעת, מים דיאטטים, חטיף שום מוחמץ, במבה תות-שרימפס, או סנדוויץ עם פסטה בתוכו (סתם, אל תנסו אותו) 
השפע והאריזות החמודות יסחררו אתכם. 

אוניגירי

חטיף אורז דחוס (פירוש השם ״ללחוץ״), בדרך כלל לצורת משולש אבל יש גם עגולים. הם יכולים להיות נטורלים או עם מילוי כלשהו. הפופולריים הם טונה, סלט טונה, שזיף מיובש (מלוח וחמוץ), או סלט אצות. 
כיוון שהאורז דביק נוהגים לאחוז בו בעזרת אצה. זה נוח בטריטוריה הביתית, אבל כשקונים אחד כזה בקונביני האצה מופרדת מהאורז בעטיפת ניילון מתוחכמת. מושכים 3 קצוות, שולפים את הניילון שמפריד בניהם ואוכלים מיד. זה ממכר.  

Oden



בחודשי הסתיו והחורף, תמצאו ליד הקופות של חנויות הקונביני (חנויות נוחות) סירי אלומיניום גדולים ומרובעים, ובתוכם מרק בריח ביסלי ממכר. בתוך המרק מעורבבים אין ספור שיפודים וכופתאות, בדרך כלל בטעמי דג. בוחרים מה שרוצים ומשלמים לפי משקל. 
כיף, טרי, מחמם וטעים נורא. 

טמפורה





tsunahachi - מקום טוב במיקום מצויין. מומלץ להמנע משעת העומס. 
Tsunahachi Shibuya - תמורה גבוהה למחיר הנמוך.

אחת הדרכים הזולות להינות מטמפורה היא בשיטה העממית, על קערת אורז. זה נקרא ten-don. (טמפורה - קערה). הנה רשימה של כמה מקומות מומלצים. אני נהנתי ברשת העממית במיוחד tenya

Takoyaki





כדורי בצק עם פיסות תמנון. החבר׳ה מאוסקה משתגעים עליהם, אני פחות. 
בפוסט הזה יש רשימה של המקומות המובחרים לנסות. אני אומר, שמרו בבטן מקום לאוקונומיאקי. 

Okonomiyaki





אחד מסמליה של אוסקה, וזה שאהבתי יותר מכולם. בתכלס מדובר על חביתת כרוב, גבינות, פירות ים ובשרים. מה שיש, מה שאוהבים. זה גם פירוש השם. 
על הכל נמזג רוטב ברביקיו שהוא כמו קראק, רוטב מיונז מתוק (לא דומה למיונז שלנו), אבקת אצות ושבבי דג. תעשו לעצמכם טובה ואל תחזרו בלי לטעום. 

בmizuno באוסקה אכלתי את הטעים מכולם. אבל הבשורה הטובה שכל העיר מלאה בחנויות כאלו. הנה רשימה חלקית של כמה טובות.
בטוקיו הסצינה חבויה יותר, אבל לא קשה למצוא. 
טיפ אחד חשוב - אל תתפתו לנסות את הגירסה הנוזלית שנקראת מונג׳ה יאקי, חבל על המקום בבטן. 
טיפ נוסף - הגעתם להירושימה? כאן האוקונומיאקי נעשה בשיטה אחרת לגמרי, במקום לערבב הכל יחד ולטגן כפשטידה, הם מכינים שכבה אחרי שכבה. 

בתי קפה














הקפה ביפן טוב, אבל יקר מאד. פעמים רבות הוא עולה מעל 15 שקלים ויכול לטפס גם 10 שקלים נוספים צפונה. העוגות והסנדוויצים לעומת זאת זולים מאד. לך תבין. 
יש הרבה מקומות עם קפה רע, בדרך כלל הרשתות. במקומות פרטיים אפשר למצוא כוס קפה הגונה. 

Lion cafe - בית קפה לשמיעת מוזיקה קלאסית. אסור לדבר בו, וצריך להיות בשקט רב. נשמע מעיק, אבל זו שעת הירגעות ששווה זהב. 
roastery - בית קפה סופר איכותי שקולה הכל במקום. 
starbacks - פופולרי מאד, כמו באמריקה, ואני לא מת עליהם, אבל הGreen Tea Late הוא משהו שחייבים לנסות. 
bear-pond - בית קפה קטן ואינטימי, מתמחה באספרסו ובעל בית קצת שגעוני. שווה להגיע אליו בדרך אל שכונת shimokitazawa שהוא נמצא בה. 

מתוקים





היפנים לא חובבי קינוחים, וזו סיבה לחבב אותם יותר. ובכל זאת, יש להם כמה ממתקים ייחודים שכדאי לנסות. את השוקולד מחליף ממרח אזוקי שיש לו טעם של תמרים או ערמונים (קל להכין בבית). ובין הרכיבים הפופולרים אפשר למצוא בצק מקמח אורז, מאצ׳ה (אבקת תה יפנית פרמיום), קינאקו (קמח פולי סויה קלויים), ערמונים בסתיו וסאקורה באביב. 

kasagia - בית תה יפני בקיוטו עם קינוחים מסורתיים לצד התה. חמוד וצנוע בצורה בלתי רגילה. 
Oiwakedango - שיפוד דנגו (כדורי קמח אורז) במגוון טעמים. אל תדלגו על המיטראשי. 
usagiya - חנות ממתקים מסורתית, רובם על בסיס ממרח אזוקי. הדוראיאקי שלהם נפלא. 
minowa-gekko - מגוון קינוחי מוצ׳י איכותים בעבודת יד. זהירות, טעם נרכש. 
Kawaii Monster Cafe - למקרה שאתם צריכים את זה מערבי, צבעוני, זרחני ועם הרבה סוכר. תהיו בריאים. 



ועוד כמה דברים 

depachika - קומת אוכל במרתפים של בתי כלבו גדולים. אני ממליץ על זו שמתחת לכלבו isetan שבshinjuku. קשה להסביר כמה הדבר הזה מהפנט ומסחרר, מבחינתי זה יותר שווה מכל מוזיאון. 
Harajuku Gyozaro‬ - חנות גיוזה במחירים מגוחחים בכל קנה מידה. כל כך פופולרית שצריך לפעמים לחכות שעה בתור. יש להם סלט מלפפונים אדיר שמאיה שיחזרה בהצלחה
מכונות שתייה - לא תוכלו לפספס אותן, הן בכל מקום. יש מגוון משקאות מטורף שאנחנו לא מכירים בארץ. נסו את סדרת המוגזים של calpis בטעמי יוגורט, משקה מלח-אגסים, את התה הירוק ותה החיטה, וגם את הפחיות החמות של מרק התירס. 
taiyaki - מאפה בצורת דג שממולא לרוב באנקו, אבל גם במילויים מערביים. 
unagi - צלופח. נשמע מוזר, נכון. אבל זה אחד הדברים הטעימים שיש ליפן להציע, וכשתזמינו אחד תבינו על מה אני מדבר. הוא מתקתק ובדרך כלל צלוי ברוטב ברביקיו ממכר. אחת הדרכים הפופולריות היא לאכול אותו בסוג של דונבורי (שמגיע בצלחת מרובעת ולא עגולה) או פשוט על ניגירי. 
תה ירוק - טעם שצריך להתרגל אליו, אבל ברגע שעושים את המהפך יש לכם חבר חדש ביפן. מקבלים אותו בחינם בכל סושייה ראוייה, ובבתי הקפה יש גירסת לאטה מטמטמת שלו. הרפתקנים ימצאו אותו בתוך קרואסונים, לחמניות, שוקולד, אוריאו, חטיפים שונים וכמובן גלידות. אל תוותרו על גלידת תה ירוק. 
נסו גם בקבוקי תה דלילים במכונות השתיה. אני מזהיר שוב, זה יבש ומר על הלשון, וצריך להתרגל. 


הגעתם אל אחד המקומות ובא לכם להגיד שלום? תייגו אותי באינטסגרם -  ptitimblog@, אני סקרן לראות!
ואם יש לכם מה להוסיף, תרגישו חופשיים לרשום חוויות בתגובות עבור שאר הקוראים. 



יום ראשון, 24 באפריל 2016

Rush Hour

אני חייב לשתף אתכם בחווית הנסיעה שלי ללימודים ברכבת התחתית. 
מערכת התחבורה היפנית היא יצירת מופת של דיוק והגיון פנימי שמשרתת מליוני אנשים בכל יום. שעות הבוקר לעומת זאת, מצליחים להביא אותה אל הקצה, ואותם מליונים שבסך הכל רוצים להגיע מאיי לבי, נדחסים בברוטליות מנומסת אל הקרונות. בניהם גם גאיג׳ין מבוהל שהקרבה לאנשים זרים הפכה לחויה שלא תשכח לעולם. 

על הרציף, מדהים לראות איך אנשים מפנים את הגב ונדחפים אחורה אל הקרון העמוס, גם כשנראה שאין בו עוד טיפת מקום. אם מישהו חורג מקו הדלת, הסדרנים מועכים אותו פנימה. 



בקו הרכבת הזה, הגיעה רכבת חדשה כל 2-3 דקות, הקצב המהיר חייב את כולם להדחס במהירות ולפנות את התחנה לרכבת הבאה שתגיע. בהתחלה חשבתי שאני אתן לכמה לחלוף ואז יגיעו ריקות, אבל גיליתי שזה פשוט לא משנה, כולן עמוסות, ואם אני לא רוצה לאחר, אני חייב להדחס כמו כולם.

העמידה בתוך הקרון (שערכה חצי שעה במקרה שלי) היתה שיעור באינטימיות עם אנשים זרים, שקטים, ומנומסים. למרות שכולם מוחצים זה את זה, לא שומעים הגה אחד. 
הדוחק היה כל כך צפוף וחזק, שלא הצלחתי להכניס יד לכיס ולהרים אותה עם הטלפון כדי לצלם. באחת הפעמים פשוט עליתי לרכבת כשהוא ביד ואז הצלחתי לתפוס משהו שאולי יעביר את האווירה. 



הטירוף הזה חזר על עצמו בכל בוקר, בעיקר בקוים שנוסעים לכיוון מרכזי העסקים. ולטובת מי שעתיד לנסוע באופן דומה, אספתי כמה טיפים שנכתבו בזיעה -

בלי קשר לשעות הלחץ, קודם נותנים לכולם לרדת, ורק אז עולים מצידי הדלת. 
האנשים שצמודים לדלת יורדים ראשונים, נעמדים בצדדים וגם עולים ראשונים. 
אם יש לכם תיק גב, לבשו אותו הפוך על החזה.
בקרונות מעורבים עם נשים, מצפים מגברים שיראו את הידיים שלהם. כלומר להחזיק טלפון, מטריה, תיק יד או פשוט את ידיות האחיזה התלויות, העיקר שלא יהיו חופשיות ומועדות לפורענות. 
עשו כל מאמץ כדי לוותר על נסיעה בשעות האלו אם יש לכם מזוודה או עגלת תינוקות. 
שעות הלחץ חוזרות גם בשעות הערב המוקדמות (17:00-19:00), בעיקר בכיוון ההפוך כשכולם חוזרים הביתה.



יום שבת, 23 באפריל 2016

菊すし Kiku sushi

הסושייה הזו צמודה אל תחנת אקיהאברה, מעוז הגיקים והחפצים המיותרים של כדור הארץ, תקועה בין כמה סניפים של רשתות מזון מהיר, מתחת לכביש הראשי ומשקיפה על הנהר. לא נתוני הפתיחה הטובים בעולם, אבל ביפן למדנו לסמוך על המלצות מקומיות, בעיקר של האמא המארחת והדודה המכובדת, שיום קודם התנצלו בניהן חצי שעה בטלפון רק כדי להסכים לאיזו מסעדה לשלוח אותנו.



נכנסנו דרך הוילון החום, ואווירת הרחוב נחתכה ברגע. שקט מבוהל, מארחת מהוססת, שני שפים נוקשים, אף אחד לא מדבר אנגלית, והרגשה כללית של תלחצו על הכפתור גאייג׳ינים נכנסו והם הולכים ללכלך לנו את הכל.
מליון קידות והובילו אותנו לשבת על הדלפק מול השף. יש!



הדקות הראשונות היו מביכות מאד. הלקוחות המבוגרים בחליפות שחורות שסביבנו האטו את קצב האכילה ופשוט בהו, מנסים להבין איך שני אלו עברו את מעגלי האבטחה וחדרו פנימה. 
הרגשנו שאי אפשר עדיין לשלוף מצלמות כי בוחנים כל תנועה שלנו, אז הנחנו לעניינים לזרום מעצמם. למזלנו אסופת גינונים ומשפטים מכובדים ביפנית עשו את שלהם והקרח נשבר מהר מאד.


התחלנו עם לבקש המלצה לסאקה, ליבם של שפים יפנים פשוט נמס כשמפקירים את הבחירה בידיהם. הוא חשב כמה רגעים וחזר עם בקבוק עצום מהמטבח. ״זה הסאקה שאובמה הכי אוהב״ (שמעתי לא מעט פעמים שהרבה יפנים חושבים שכל המערביים הם אמריקאים). כעבור רגע מצאנו את עצמנו מתחבקים עם הבקבוק כשהשף מתמתח אחורה כדי לתפוס זוית צילום טובה. זה היה מביך, אבל נתן את האות לשלוף מצלמות ולהשתחרר.

לאובמה יש טעם טוב. הסאקה היה חלק ופירותי, כמעט הזכיר טעמים של מיץ תפוחים, וירד חלק בגרון. סיפתח מושלם לארוחה.  
מכאן והלאה פשוט ויתרנו על התפריט והזמנו לפי החשק. לפתיחה, מגש סשימי שהיה תצוגת מופת של טריות.


זה למשל היה נתח או-טורו, החלק השמן של הטונה שנחשב לאחד המעדנים היקרים שמגיעים מהים. שנינו לא חסידים גדולים שלו (ומעדיפים טונה רגילה עליו), אבל הוא באמת היה נהדר.


היו שם גם דיונונים צעירים, סלמון (נפלא!), בס, צדפות, הרינג, וביצי הרינג עם אצת קונבו. 


ניגירי תמנון צרוב, בשרני וטעים.


וניגירי נפלאים של סרדינים וג׳ינג׳ר מגורד.


״אנחנו אוהבים מאד טונה, איך הכי כדאי לאכול אותה?״ שאלתי בעדינות, והשף קבע, ״סשימי״. 


ובכזו נונשלנטיות הונחה מולנו צלחת עם נתחי הטונה הטובה ביותר שאכלנו מאז ומעולם.  
היה לה מרקם רך באופן לא הגיוני, טעם מעודן ושום תחושה דגית באפטר טייסט. רכה ומתמסרת כמו אבוקדו. 
אכלנו בשקט ועצב גדול, בידיעה שיש סיכוי שלעולם לא נאכל עוד טונה טובה כזו. 


וזה סשימי עגבניה שהזמינו השכנים, כמה מוזר. 





בכל פעם שביקשתי משהו והתקשתי בתרגום, התערב בנימוס אחד הלקוחות ולאט הצטרפו אליו עוד כמה אחרים. האווירה השתחררה לאיטה, ולקראת סוף הערב השף המבוגר שלף חליל במבוק והתחיל לנגן מולנו. זה היה מקסים.  

A video posted by @ptitimblog on


לקינוח לפי הנוהל, הזמנו טמאגו, שהיתה רכה ומתוקה כמו עוגת ספוג.  


נפרדנו לשלום עם הקידות והטקסיות, אבל כזו שבאה מכל הלב. זו היתה אחת הארוחות הטובות והמיוחדות שחווינו ביפן, ולצערנו, רמת הדגים היתה בפער בלתי נתפס ממה שאפשר להשיג בארץ. נתגעגע לזה מאד!


Kikusushi
בערך 150 ש״ח לאדם
התפריט וההתנהלות ביפנית בלבד, וחובה להזמין מקום.
כדאי גם להתלבש יפה.




יום חמישי, 21 באפריל 2016

bento


שש בבוקר, ואקי-סאן מעירה אותי לריח של טיגונים - "עכשיו מכינים בנטו". אני בקושי מגרד את עצמי מהמיטה, והיא כבר מערבבת דברים במחבת ומסדרת הכל בקופסאות פלסטיק. 

היו שם רולים של בייקון במילוי אספרגוס ופטריות אנוקי, חביתה מתוקה, נפלאה מאין כמוה, שרימפס בציפוי פנקו פריך, נגיסי עוף מטוגנים, אוניגירי של סלמון ואצות שהונאצו-סאן עיצבה בידיים מיומנות למשולשי ענק ואפילו נקניקיות קטנות בצורת תמנונים. 


בלי פירוטכניקה וצעצועים קיטשיים, רק אוכל ביתי טעים שלא יכולתי להתאפק מלשים עליו את היד.
יצאנו לדרך אל Inuyama jo, הטירה העתיקה ביותר ביפן במרחק של שעתיים נסיעה בדרך הררית ונוף כפרי. כשהגענו פרסנו הכל על ספסל במקום ולא הצלחנו להשתלט על כמות האוכל. היה נפלא!




כששאלתי את אקי למה היא מעצבת את הנקניקיות בצורת תמנון (כולל ניקוב עיניים!) היא ענתה לי בשיא הרצינות, "כי זה חמוד". 


אקי-סאן והונאצו-סאן! היה לי סופ"ש נפלא שלא אשכח לעולם. תודה רבה!
あきさん, ほなつさん, 楽しい週末は どうも ありがとう!







Kappou Kubota

באוסקה התפתח ז׳אנר מסעדות מעניין שנקרא קאפפו, ומתמקד בקשר שבין השף והסועדים. יושבים על הבר מול השף, צופים בו מרכיב את המנות ומעבירים ערב נעים בחלל אינטימי עם מספר סועדים קטן וקצב נינוח. 
האוכל דומה במידה מסויימת לארוחות קייסקי המסורתיות, אבל הוא הרפתקני והייתי מעיז לומר שאפילו פיוז׳ני. באופן כללי החוויה הכוללת הרבה פחות מעונבת, והתקשורת עם השף הופכת את הארוחה לצורת בילוי חדשה, בעיקר בגלל שאין תפריט וצריך להתמסר לגחמות והקריאטיביות שלו.
יצאנו אל מסעדה כזו, ויצא לנו לטעום מגוון רחב של מנות קטנות שהצטרפו יחד לארוחה נהדרת. 

כשהתיישבנו, השף הגיש לנו מגש עם מגוון כוסות אקלקטי, שאף אחת בו לא זהה לשניה, וביקש שכל אחד יבחר אחת. מאיה הזהירה אותי שצריך לבחור היטב כי הוא בוחן אותנו, ולדעתי זה היה טריק נהדר לשבור את הקרח. 

 

תפריט הסאקה היה ביפנית בלבד, והקאנג׳י היו מסובכים מדי עבורי, אז ביקשנו המלצה והשף הציע את הסאקה האהוב עליו שנקרא ״הווקן״ ומגיע מהירושימה. 


הוא היה נפלא, עדין, מסונן וחלק מאד בגרון. 


ואז התחילו להגיע המנות, כל אחת בזמן שלה, אכלנו אחת בזמן שאנחנו רואים את הבאה מתפתחת מולנו. 

הפתיחה היתה פלאן אספרגוס עם קוויאר וקריש שהזכיר גפילטעפיש של הביוקר


אחריו מרק חלבי עדין (עדין מדי) עם צדפות בשרניות. 


צלחת סשימי טרי, ואנחנו במיוחד שמחנו על עלה השיסו שהתאהבנו בהם ביפן. לעלה יש טעם אניסי וייחודי שמשתלב נהדר עם דגים. מניחים במרכז דג, ירק וסוגרים לסנדוויץ׳. 


המגש הזה הכיל בליל לא קשור של ביסים קטנים. אהבנו במיוחד את הדיונונים שבקרבת הפריים בזכות הרוטב החרדלי. 
כששאלתי מה זה העלה הירוק השף הסביר לי שזה וואסבי, ונראה מוטרד מאד כשניסיתי לנגוס בו (אל תעשו את זה). 


שורש לוטוס וכרישה שעשו להם משהו לא ברור. הרוטב היה מלוח ועמוק. 


ניגירי של בשר קובה, צלוי בצורה מושלמת, עסיסי מאד, שמן במידה הנכונה. וכמו הקלישאה, נמס בפה. 


זו היתה אחת המנות האהובות עלי בארוחה, על מאיה פחות. קיפוד ים, צלופח ודג פוגו, שלושתם שוחים במרק פטריות אסייתי סמיך. 


מגש הקובה הזה עימת אותנו עם העובדה ששנינו לא חובבי בשר שמן. מבחינת השף זו כנראה המנה המרכזית, היקרה וגאוותו האישית, אבל היה קשה לנו להתמודד איתו. זה היה בשר קובה מצויין, אני בטוח בזה, בעיקר בגלל שהוא עבר צריבה חיצונית בלבד ונשאר נא במרכזו. 
אנחנו מרגישים אותו הדבר לגבי אוטורו, החלק השמן והיוקרתי של הטונה, שנחשב לנתח הנחשק ביותר, והעדפנו נתחי טונה במידת שומן מדיום על פניו. 



גודל המנות החל לקטון ואיתת שמתקרבים לסיום. זה היה סלט אצות סליימי שמדבר אל ליבם של היפנים, אלי פחות, אל מאיה קצת יותר. 

  
ואלו צוקמונו, חמוצים יפנים שאני אוהב מאד. 

 

תה שעורה מעושן ונפלא, קצת כמו טבק אבל בקטע טוב. 


לביבת סאקורה-שרימפס, על הר אורז בתוך מרק עדין. האורז ספוג בטעמים המתוקים ומזכיר כמעט דייסה נעימה. זה היה סיום מלוח מצויין. 


לקינוח קיבלנו ממתק יפני מסורתי עם אבקת קינאקו, בצלחות שהיו מביכות גם את שנות השמונים. 


כשיצאנו השף ליווה אותנו החוצה, וחילצתי תמונה למזכרת. סיונארה!



10,000 יין לאדם, משהו כמו 350 שקלים. 
אין תפריט וההתנהלות ביפנית בלבד. המנות משתנות קבוע לפי עונות השנה ומה שיש בשוק או בראש של השף. 
חובה להזמין מקום מראש. 


© Memories of a Gaijin
Maira Gall